כשאסטור פיאצולה היה ילד היה אביו הדייג לוקח אותו למסעות בים, ובאחת הפעמים הם הצליחו לצוד כריש. זה היה הרגע שבו הוא הבין, לדבריו, ש”אם לא אנגן בבנדונאון זה גם אומר שלא אוכל לצוד כרישים כדי להתפרנס, ולהיפך – כי שני הדברים דורשים עוצמה בלתי רגילה”. סיפורו זה נשמע באחת מההקלטות המובאות לראשונה בסרט, והמשכו מוכר היטב: בבגרותו לא היה פיאצולה זקוק עוד לפרנסה המסורתית של אביו, הפך לנגן וירטואוז והצליח לממש – ובגדול – את התשוקה למוסיקה.

בנו, דניאל פיאצולה, אסף חומרים על אביו לצורך הקמת מוזיאון לזכרו, והוא גם המספר עליו  בסרט זה. הוא מציג כאן ראיונות וקטעי נגינה נדירים, וגם לא מעט מהביקורת של שוחרי הטנגו המסורתי על פיאצולה, שכמלחין ומעבד חידש את הטנגו, הכניס בו נימה של ג’אז והפך אותו לפופולארי ברחבי העולם. 

פסטיבלים: IDFA International Documentary Film Festival Amsterdam 2018, Seattle International Film Festival 2019